ממשנת הרצי"ה:
נאמר בקוהלת: "אשר עשה הא-לוקים את האדם ישר". האדם מצד עצמו שייך לאריסטוקרטיה עליונה. "ויברא א-לוקים את האדם בצלמו, בצלם א-לוקים ברא אותו". יסודו של האדם – הפנימיות שלו – הוא הרוחניות והשכל שלו, נשמת האדם. "וייצר ד' א-לוקים את האדם … ויפח באפיו נשמת חיים". אלא שיש קושי. נשמה זו מתגלה באדם החי, בגוף, בחושים. האדם ביסודו מצד יצירתו הא-לוקית, הוא ישר, הוא בצלם א-לוקים. בנקודתו היסודית ההוויתית והחיונית – הוא ישר. האדם מצד עצמו, באופן אבסולוטי ואבסטרקטי, הוא ישר. אולם אדם זה ניתן בעולם, באטמוספירה של עולם, כלשון הפרק הראשון של ספר מסילת ישרים על ”חובת האדם בעולמו". האדם נפגש עם העולם, ומתוך כך נמצא בערבוביה ותסבוכת של נשמה וגוף. הזיווג הזה של נשמה וגוף, של קודש וחול, הוא מסובך מאד. הפגישה הזאת בין האמיתיות האצילית האידיאלית של האדם מצד עצמו, מצד יצירתו הא-לוקית, ובין העולם, היא לגמרי לא פשוטה וגורמת לערבוביה גדולה, לקושי נורא ואיום. עניינו של האדם ה"ישר" להיות נתון בעולם הזה, ואז ערכו הפנימי נעלם בזה העולם, מלא התעלומות והבלבולים. אי אפשר להתחמק מפגישה קשה, מסובכת ופרובלמטית זו. כך הסדר הקבוע של המציאות. הבריאה נעשתה על מנת כן, שיהיו סיבוכים, בינתיים. ואנו נוצרנו כדי לתקנם ולהאירם על ידי התורה – זהו קידוש השם הגדול.
דרך כל הסיבוכים, הא-לוקות הולכת ומתגלה באדם ועל פני האדמה, עד שמתוך המין האנושי הכללי מופיע עם ישראל, עליו נאמר "אתם קרואים אדם". האור הא-לוקי הולך ומתברר, מן הראשית המאד מעורפלת של האנושות, ועד להתגלות הא-לוקית בערפל בהר סיני, והשראת השכינה. מתוך כל הסיבוכים, מופיעה נשמתו של עולם, קיומו וטהרתו, כדברי הנביא: "והיה העקוב למישור"1.
1 ע"פ שיחות הרצ"י בראשית עמ' 69, 71, 98, 100.