ממשנת הרצי"ה:
בקול השופר של ראש השנה נפגשנו עם מקור קול השופר הראשון של מתן תורה, ומרגע לרגע הנחנו ד' א-לוקינו נותן התורה ש"רצה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", עד שהגענו למדרגה העליונה של שביתה מוחלטת, "שבת שבתון", שבתון ממלאכה, שבתון מאכילה. ביום הכיפורים יש סדרי תפילות וברכות שקבעו אנשי כנסת הגדולה, אבל עצם מצוותו של היום הזה הוא: שבתון. עניינו של יום הכיפורים זה: לא! לא-שייכות למציאות חיי הגוף בעולם הזה, שלילה מוחלטת של מציאות אופן החיים של העולם הזה. אנו מתעלים מעל לכל העולם הזה, מעל לעולם העשייה. "מערב עד ערב תשבתו שבתכם". כולנו עולים לדרגת מלאכי השרת הקרובים לריבונו של עולם, בהיותנו "דבקים בד' א-לוקיכם חיים כולכם היום". יש להבין שמצב זה של הימצאות האדם מעל לכל עשייה, בשביתה גמורה מכל מלאכה, עשייה ואכילה, אינו שלילה בעלמא, אלא חיוביות גדולה של התרוממות מעל כל הצמצומים והסיבוכים שבעולם הזה. זהו עיקרו של יום הכיפורים.
ומתוך השביתה הזאת נמשך סדר החשבונות של "לפני ד' תטהרו", "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם". זאת ההתרוממות שבשלילה. רק מתוך השלילה הגדולה הזאת מופיע המצב – שאנו מחכים לחזרתו – של עבודת הכהן הגדול בבית המקדש. עניינו של יום הכיפורים הוא היטהרות לפני ד'. בראשית השנה מתוך השבתון הגמור של האדם מסיבוכי העולם הזה, מתגלים מהלכי הלב הפנימיים של האדם. ההיטהרות של התשובה היא השלמה ושכלול אל השבתון1.
1 ע"פ שיחות הרצ"י מועדים א' עמ' 72-3.