ממשנת הרציה1:
יש צלם אלוקים לאדם בכללו. אחר כך מופיע צלם האלוקים המיוחד לישראל, שיסודו בכריתת ברית ד' לישראל והוא הולך ומתברר בסדרי הדורות החל מיציאת אברהם מתרח. אבל לפני שמגיע הזמן בו מתגלה בפועל ש"חלק ד' עמו"1, צלם אלוקים שבישראל קיים רק באופן יסודי פוטנציאלי, בתור מגמת הבריאה, כדברי חז"ל: "אילמלא תורה – לא נתקיימו שמים וארץ"2. מכל מקום גם לאנושות העולמית יש שייכות לאלוקים. אין זו סתירה או טשטוש תחומים. יחד עם עובדת צלם האלוקים באדם בכללו, ועל גביה – קיימת הברית המיוחדת לעם ישראל.
אחרי ההתפייסות האלוקית עם משה רבינו ועם ישראל, נאמר "ויאמר משה אל ד' ראה אתה אומר אלי העל את העם הזה… אם אין פניך הולכים… ובמה יוודע אפוא כי מצאתי חן בעיניך…"3. בפרק הזה מופיע ענין מציאת חן, אשר ביטויו היסודי הוא "ונפלינו אני ועמך מכל העם אשר על פני האדמה", מה שמתפרש בגמרא4 שביקש משה רבינו שלא תשרה השכינה על אומות העולם אלא תהיה מרוכזת בישראל. הביטוי "מציאת חן", שחוזר כמה פעמים בפרק זה – העובדה האלוקית הזו "וחנותי את אשר אחון"5, החן האלוקי המיוחד שעלינו – עניינו החיבה היתירה שנודעת לישראל, כריתת הברית עם ישראל.
עם כל זה אנו מוצאים אצל נח את הביטוי "ונח מצא חן בעיני ד'"6. נח עניינו האדם הכללי, האנושות, והוא מצא חן בעיני ד', כלומר, יש באנושות איזה שורש, גרעין מוסתר ומעורפל של שייכות אלוקית. יש מציאות כלל עולמית קוסמולוגית של ברית. לכאורה, זה דבר נורא, אבל באמת אין להבהל ממנו.
ב"נצח ישראל" פרק יא מתברר שבכריתת ברית ומציאת חן יש מקום להבחנה בין המובן האנושי הכללי לבין הסגולה והקדושה של ישראל. החילוק הוא בין ערך אישי פרטי אינדיבידואלי לבין ערך צבורי. "נח איש צדיק תמים"7 – באופן אינדיבידואלי. אמנם לערך האישי שלו היתה חשיבות לקיום העולם כולו, אבל היסוד, הבסיס, היה צדקות אישית. ענייננו אינו אישי-פרטי אלא צבורי כללי, בחינת צלם אלוקים של נשמת האומה. "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ". נאמר לאברהם אבינו "ואעשך לגוי גדול"8. אברהם אבינו הוא עולם חדש, בריאה חדשה: "'אלה תולדות השמים והארץ בהבראם'9 – אל תקרי 'בהבראם' אלא 'באברהם'"10. מופיעה בריאה חדשה בעלת ערך אלוקי צבורי כללי, כמו שכתוב "עם זו יצרתי לי"11. זאת ההבחנה בין מציאת חן פרטית ובין כריתת ברית שיש לה ערך של מציאות כללית. לכן אנו מודים לרבונו של עולם: "שלא עשנו כגויי הארצות". נכון שיש חסידי אומות העולם, אבל זו צדקות פרטית, ולא במובן של קדושת הכלל. לעומת זאת, בישראל יש מציאות של פושעים: "פושעי ישראל". אבל זו פשיעה במובן הפרטי; באופן צבורי אף הם שייכים לגוי צדיק שומר אמונים.
לכן מבאר המהר"ל ב"נצח ישראל" שם שלא נזכר בתורה שאברהם אבינו היה צדיק, לפני שנאמר לו "ויאמר ד' אל אברם וגו'"12, לעומת נח אצלו נזכר שהיה צדיק. התורה בכוונה העלימה וגנזה את צדקותו של אברהם אבינו, כי ענינו של אברהם אבינו אינו מתחיל מצדקותו הפרטית. אצל חסידי אומות העולם, הגדלות שלהם היא פרטית-אישית, ממטה למעלה, מכח ההתאמצות וההתקדשות האנושית. לא כך אצל אברהם אבינו. גדלותו מופיעה ממעלה למטה. עניינו מתחיל מן השמים, מכח יצירה אלוקית של נשמתו המיוחדת. בחירה אלוקית, כמו שכתוב "אתה… בחרת באברם"13. וזה נמשך מאז ועד הנה, ממנו ועד אלינו. גם ענייננו מתחיל מן השמים: "אתה בחרתנו". יסוד מציאותנו הוא "אתה”, "קֹרא הדֹרות מראש"14. הערך שלנו הוא גזירה אלוקית. בחירה אלוקית פירושה יצירה. "עם זו יצרתי לי, תהלתי יספרו"15.
1 דברים ל"ב ט’.
2 פסחים דף ס"ח עמ’ ב’.
3 שמות ל"ג י"ב-ט"ז.
4 ברכות דף ז’ עמ’ א’.
5 שמות ל"ג י"ט.
6 בראשית ו’ ח’.
7 בראשית ו’ ט’.
8 בראשית י"ב ב’.
9 בראשית ב’ ד’.
10 בראשית רבה פרשה י"ב ט’.
11 ישעיהו מ"ג כ"א.
12 בראשית י"ב א’.
13 נחמיה ט’ ז’.
14 ישעיהו מ"א ד’.
15 ישעיהו מ"ג כ"א.
- ע"פ שיחות הרצ"י בראשית עמ' 92-94, 151. ↩︎