ממשנת הרציה:
יעקב אבינו נקרא בפי חז"ל "בחיר האבות". "בחיר" – במובן של סיום, סיכום, מסקנה. אצלו הדברים מגיעים להוצאה לפועל, לביצוע ולהגשמה: תחילת הופעתו של צבור. בית ומשפחה הם ראשית של צבור. והיה צורך אלוקי שיעקב ירד למצרים אפילו "בשלשלאות של ברזל" – הוא וביתו – ואחר כך יצא ממצרים בתור עם וצבור. יעקב אבינו הוא המסכם והגומר את הקדושה המשולשת של האבות על ידי הופעת הצבוריות והכלליות.
עם זה, כשמתבוננים בגילויים האלוהיים המיוחדים של האבות, רואים את אברהם ויצחק כגדולים ועצומים. לעומת זאת, יעקב נראה לכאורה "מסכן". בכל פרשיותיו ("ויצא-וישלח"), מתחילה ועד סוף – הכל מלא סיבוכים שאין כמותם! אין אצלו דבר בלי סיבוכים: הלידה, הבכורה, הברכה וכל עסקיו עם עשו, עם רחל, עם לאה, עם לבן, עם דינה, עם יוסף וכו' וכו'. באופן יסודי ומהותי, אנו שייכים לנפלאות הגבורה הענקית של אברהם אבינו, ולפנימיות עליונות מידת הדין של יצחק אבינו, שהם יסוד לכל הדורות. אולם על גבי זה, אנחנו כולנו מלאי סיבוכים ונפגשים בסיבוכים בכל מהלך ההיסטוריה שלנו. אין להתעלם, להתחמק ולברוח מהם.
באופן כללי, האדם כולו מלא סיבוכים, והעולם כולו מלא סיבוכים. אין לשכוח זאת ולהשתמט. יש מאמר חז"ל על הפסוק: "כי יתן בכוס עינו יתהלך במישרים": שיכור – "כל העולם כולו דומה עליו כמישור". מי שנמצא במצב של שכרות, של טשטוש ובלבול, מתעלם מהסיבוכים שממלאים את העולם, ושוכח שהעולם נמצא במצב של מלחמה, כמו שמוזכר בפרקים הראשונים של "מסילת ישרים". פגישת הרוחני והחומרי היא מלאה צרות, סיבוכים וסבל. יש לדעת ולהכיר זאת. אבל יש גם לדעת שרבונו של עולם, יוצר האדם, אינו עוזב את האדם והעולם, והוא "הבדילנו מן התועים", ודבר ד' מחנך אותנו ומדריך אותנו ומפיץ אור גם בכל מהלכי הסיבוכים. אין להתעלם מן הסיבוכים, ואין להתיאש מהם. יש המוני סיבוכים, ובתוכם מופיע אור התורה ואור הנבואה. התורה היא המדריכה בתוך כל הסיבוכים. יש להמשיך בגבורה בתוך הסיבוכים, ונצח ישראל הולך ומתגלה דרך כל הסיבוכים1.
1 ע"פ שיחות הרצ"י בראשית 247-9.